מאת יואל סקרה
27.3.2019

החל מה-1.1.2019 נכנס לתוקפו תקן IFRS16, אשר קובע שמרבית חוזי החכירה הרווחים בשוק, ימדדו מעתה כחוזי חכירה הונית ותזרימי החכירה יהוונו לסכומי התחייבות ונכס במאזנים, טיפול חשבונאי אשר עשוי להביא בחלק מן החברות המאמצות לשינוי מהותי במאזן ובסיווגי ההוצאה בדוח רווח והפסד.

הדיון המוצג להלן מתייחס למדידת שיעור ההיוון אשר יש ליישם בעת קביעת גובה התחייבות והנכס הגלומים בחוזי החכירה.

התקן מנסח את ההנחיה לפיה תשלומי החכירה יהוונו תוך שימוש בשיעור הריבית הגלום בחכירה, אם שיעור זה ניתן לקביעה בנקל. שיעור הריבית הגלום בחכירה הינו שיעור ההיוון אשר גורם לערך הנוכחי המצרפי של תשלומי החכירה המינימאליים וערך השייר שאינו מובטח להיות שווה לסכום של השווי ההוגן של נכס הבסיס ועלויות ישירות ראשוניות כלשהן של המחכיר. אם שיעור זה אינו ניתן לקביעה בנקל, החוכר ישתמש בשיעור הריבית התוספתי של החוכר. שיעור הריבית התוספתי של החוכר הינו שיעור הריבית שהחוכר היה צריך לשלם על מנת ללוות לתקופה דומה, ועם בטוחה דומה, את הסכומים הדרושים על מנת לרכוש נכס בעל ערך זהה לנכס זכות השימוש בסביבה כלכלית דומה.

מסיבות פרקטיות, ברוב המכריע של החוזים לא ניתן לקבוע בנקל מהו שיעור הריבית הגלום בחכירה ועל כן לרוב, המדידה מתבצעת תוך התייחסות לשיעור הריבית התוספתי.

עם זאת, גם שיעור היוון זה מורכב למדידה מאחר ומדובר בחוזה שהינו תאורטי במהותו (שהרי מחד, לא נערך הסכם לרכישת הנכס והעברתו חזרה למוכר בתום התקופה ומאידך לא גויסו מקורות מימון לביצוע עסקה זו).

חלק מהגישות הקיימות שרווחות בקרב מאמצי התקן מתבססות על תחשיבים פשטניים שעלולים להביא לעיוות בקביעת שיעור ההיוון (כך למשל – מיצוע פשוט של מחיר חוב בנקאי מובטח עם מחיר אג"ח לא מובטח מתוך אמונה ש"האמת הכלכלית" נמצאת איפשהו באמצע, או התבססות על תשואה לפדיון הגלומה באג"ח והוספת / הפחתת מרווחי דירוג ללא ניתוח מספק לגבי טיב ואופי הבטוחות).

אחת הסיבות לעיוות הפוטנציאלי הינה שהסתמכות על ריביות בנק שונות מאד מריביות של מחכיר. הבנק אינו הגוף המחכיר ולפיכך מנקודת ראותו טיב הבטוחה הינו פחות ערך לעומת אותה בטוחה מנקודת מבטו של המחכיר ולו בשל העובדה שהמחכיר אינו צריך "להשתלט" על הנכס בעת אירוע כשל (שהרי הנכס כבר ממילא בבעלותו) וחשוב מכך, למחכיר, יש יכולת להפעיל את הבטוחה ולממש את ערכה המלא שכן זהו עיקר עיסוקו – החכרת / השכרת נכסים, בשונה מהבנק, שירצה לממש את הבטוחה במהירות האפשרית, גם במחיר של "תספורת" לשווי הבטוחה.

משכך, בבואנו לקבוע את שיעור ההיוון, יש לתת את הדעת למאפיינים השונים של המלווים ושל הבטוחות הנכללים בחובות אחרים השוואתיים ורק לאחר ניתוח המפצל ומבודד את רכיבי החוב לחלקיו השונים (בסיס חסר סיכון, מרווח סיכון אשראי ונזילות, מרווח מסחרי ותפעולי) וביצוע התאמות לכל רכיב בנפרד – נוכל לבסס מהו שיעור ההיוון הראוי.