מאת גלעד גרוס
19.5.2019

בעת העמדת הלוואה על ידי נותן אשראי, על נותן האשראי להעריך את הסיכון בעסקה ובהתאם לסיכון לקבוע את המחיר – שיעור הריבית המינימאלית אותה עליו לדרוש בגין ההלוואה.

מכיוון שקיימת אסימטריה במידע, נותני אשראי אוספים ורוכשים מידע על לקוחותיהם וכן דורשים לקבל מידע מהלקוחות, קובעים אמות מידה פיננסיות (covenants) ודואגים לפיזור מתאים של לקוחות. כאמור, לנותני אשראי יש מידע מוגבל הזמין להם ועל בסיסו הם מפתחים מודלים לאמידת הסיכון וכן קובעים נהלים לניהול הסיכון.

בעת פיתוח מודל אשראי יש לקבוע מהי אוכלוסיית הלקוחות הרלוונטית לאותו מודל, תחת מגבלות זמינות המידע ביחס לאותה אוכלוסייה. לכן, בתחום האשראי ניתן למצוא מודלים שונים עבור אוכלוסיות שונות – לקוחות פרטיים, לקוחות עסקיים, חברות קטנות, חברות גדולות, מודלים ענפיים ועוד. תוצאות המודלים הללו הינה מתן ציון לקוח או למכשיר חוב (credit scoring) המתורגם באמצעות מודלים נוספים למרווח אשראי.
המודלים נבדלים במתודולוגיות שונות ובמשתנים המותאמים לכל מודל, בהתאם לזמינות המידע, איכותו והתזה בבסיס כל מודל. כך מודל המיועד ללקוח פרטי שונה במהותו ממודל המיועד ללקוח עסקי וכן מודל לחברות קטנות שונה ממודל לחברות גדולות.

אם כן – הניקוד של הלקוח ושל מכשיר חוב ובהתאם גם המחיר שישלם תלויים באוכלוסייה אליה הם משויכים על ידי נותני אשראי.

בהחלט יתכן שלקוחות שנמצאים בתפר בו הם יכולים להיכלל באוכלוסיות שונות יקבלו ציון שונה בשני מודלים, כך למשל חברה בינונית יכולה להציג את עצמה כחברה קטנה וחזקה או כחברה גדולה וחלשה. סביר להניח שבמקרה הראשון בו היא תסווג כחברה קטנה וחזקה היא תקבל תנאים טובים יותר מאשר במקרה בו היא תסווג כחברה גדולה וחלשה… עדיף לה להיות ראש לשועלים.